העילה לשחרור אסיר ש"ימיו ספורים" תפורש בהתאם לנסיבות המקרה

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד  סגן-הנשיא גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) בעע"א 1845/06, בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת (להלן - הוועדה), אשר דחתה בקשתו לשחרור מוקדם ממאסרו מטעמים רפואיים.

2.        המבקש, בן 81, נדון למאסר עולם בגין רצח אשתו, שביצע בשנת 1992. בשנת 2003 נקצב עונשו על ידי נשיא המדינה לשלושים שנות מאסר, כך שמועד שחרורו נקבע ליום 31.3.2022 (ובהנחה שינוכה שליש - 31.3.2012). המבקש הינו אב לשתי בנות בגירות, שניתקו עמו כל קשר לאחר הרצח. המבקש, המאושפז דרך קבע בבית החולים שבכלא איילון, סובל מירידה ניכרת בראיה ובשמיעה, וקשה ליצור עמו קשר בסיסי. כן הוא סובל ממחלת לב כרונית, מגידול סרטני בבלוטת הערמונית עם גרורות לעצמות, ממחלת הסוכרת ומאנמיה.

3.        המבקש ביקש מוועדת השחרורים המיוחדת לשחררו מוקדם ממאסר מטעמים רפואיים, וזאת מכוח סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק). סעיף 7(א) מורה לאמור:

"הועדה רשאית, בבל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי."

           סעיף 7(ג) לחוק מוסיף ומורה:

"בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו."

           בקשתו נדחתה, בעיקר משום הקביעה כי ימיו של המבקש אינם "ספורים", ומשום הפגיעה הנפשית הקשה העלולה להיגרם לבנותיו בשל שחרורו המוקדם, כעולה מחוות הדעת של ועדת האלימות במחוז ירושלים שליד משרד הרווחה. המבקש תקף החלטה זו בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי. בדחותו את העתירה, קבע בית המשפט כי האיזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין, מטה את הכף כנגד שחרורו המוקדם של המבקש. לאור האיזון שערך בין חולניותו הממארת של המבקש לבין הפגיעה החריפה בבנותיו, אם ישוחרר, בא בית המשפט למסקנה כי המבקש יוותר בבית הסוהר לעת הזאת. מנגד, קבע בית המשפט, כי יש לעשות כל שניתן על מנת למנוע מצב בו יסיים המבקש את חייו בכלא, ולפיכך הורה כי המבקש יהא זכאי לחזור ולפנות לוועדה במקרה של הרעה ממשית במצבו, "שמשמעותה סכנה מיידית לחייו" (ההדגשה במקור - ד' ח').

4.        בבקשת רשות הערעור המפורטת והערוכה בטוב טעם ודעת, טוענת באת כוח המבקש, עו"ד יואלה הר-שפי, כי בענייננו עולות שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור: מה היא נקודת האיזון הראויה בין הנזק הנטען לקורבן העבירה לבין השיקולים לטובת שחרור מוקדם של מבצע העבירה; היקף החיסיון של דו"ח ועדת אלימות במשפחה; והבהרת הפרשנות של המונח "ימים ספורים" כפי שהוא מופיע בחוק.

           בתגובתם המנומקת היטב של המשיבים, טוענים הם, באמצעות עו"ד דניאל מארקס, כי דין הבקשה להידחות. זאת, משום שהשאלות העקרוניות אותן מעלה המבקש בבקשתו הוכרעו כבר על ידי בית משפט זה. כן טוענים הם, בהתייחס לנסיבות המקרה, כי בית במשפט קמא ערך את האיזון הראוי בין מצבו הרפואי של המבקש ובין הפגיעה הנפשית שתיגרם לנפגעי העבירה אם ישוחרר. עם זאת, מוסיפים המשיבים כי הם מוכנים, מעבר למה שקבע בית משפט קמא, לפנות מיוזמתם לוועדת השחרורים אם תהיה התדרדרות במצבו של המבקש באופן שיוערך כי ימיו ספורים.

 
5.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הן אלה שבכתב והן אלה שבעל פה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ככלל, בקשות רשות לערער על החלטות בעניין עתירות אסיר אינן מתקבלות כדבר שבשגרה, אלא רק כשעולה בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 26.6.06, מפי הנשיא שמגר; ולאחרונה רע"ב 1808/06 מסראווה נ' שב"ס, ניתנה ביום 10.5.06, מפי השופטת חיות). אמנם ענייננו בסוגיה עקרונית רבת חשיבות, אך סוגיה זו קיבלה לאחרונה מענה בפסק דין של בית משפט זה (רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, ניתן ביום 25.1.06 (להלן - עניין פלוני). השופט רובינשטיין עמד שם בהרחבה  על הגדרת המונח "ימיו ספורים" שבחוק, תוך שאיבת משמעויות אפשריות למושג זה מהמונחים המופיעים בסעיף 8 לחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו -  2005. הסעיף מתייחס לשני מצבים אפשריים. הראשון הוא של "חולה הנוטה למות" - חולה אשר תוחלת חייו המוערכת אינה עולה על שישה חודשים; והשני הוא של "חולה בשלב סופי" - אשר תוחלת חייו המוערכת אינה עולה על שבועיים. בדונו במשמעות המונח "ימיו ספורים", אומר שם השופט רובינשטיין:

"מה פירוש "ימיו ספורים"? האם אדם שבשל חולניותו "ימיו ספורים" שבחוק שחרור על-תנאי ממאסר צריך להיות "חולה הנוטה למות", או שמא "חולה בשלב סופי"? אמנם, אין ההגדרות עוסקות באותה מאטריה משפטית, אך יש מקום ללמוד מזו לזו, תוך מאמץ להרמוניה. לעניות דעתי התשובה לכך היא בנקודת ביניים, הקרובה יותר ל"חולה בשלב סופי". סבורני כי המדובר לעניין "ימיו ספורים" במי שההערכה הרפואית תראה אותו למצער כנוטה למות, אך הוא מצוי בשלב מתקדם כזה של המחלה כך שתוחלת החיים שניתן לאמדה על פי הערכה רפואית של רופא המנוי ברשימה שקבע המנהל הכללי של משרד הבריאות לפי סעיף 7(ה) לחוק דנא, היא של חודשים מעטים (לדידי - כחודשיים שבהם יוכל לשהות מחוץ לכלא); אין צורך להציג דרגה של "שלב סופי", קרי, שבו תוחלת החיים אינה עולה על שבועיים. מדוע הגעתי לתובנה זו? הדעת נותנת כי המחוקק לא סבר שהחולה האסיר צריך להגיע למצב של גסיסה או ערב גסיסה כדי להשתחרר כיוון שימיו ספורים, ואף המדינה לא טענה לכך אלא דיברה על מבחן גמיש. צריך לדעתי להיות שלב שקודם ל"שלב סופי" במידה מסוימת. נכון ש"שבועיים" אינו נשמע מילולית רחוק מימים ספורים, אך הממד האנושי, בהקשר של שהות בכלא על משמעה, ונוכח ההליכים הנדרשים לבירור, מרשה הערכה רחבה יותר במידה מסוימת. תכלית הסעיף היא לאפשר לאדם לסיים את חייו מחוץ לכתלי הכלא. "ימים" אין לקרוא מילולית, כמעט כ"ימים של גסיסה", אלא כתקופה אחרונה של חיים שלא בכלא" (שם, בעמ' 8).

           כן נקבע בעניין פלוני, כי יש ליתן משקל להשפעת השחרור המוקדם על מצבם הנפשי של קורבנות העבירה (בעמ' 11).

           בסיכומו של פסק דין זה, דחה בית המשפט את הערעור, תוך מתן הוראה לרופאי השב"ס לערוך מעקב חודשי אחר מצבו של המערער שם, וככל שיגלו סימנים להרעה במצבו, יפנו הם מיוזמתם לוועדה.

 6.       ובחזרה לענייננו: אף כי המבקש מציג את בקשתו כמעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, הרי שטענותיו של המבקש מופנות, למעשה, כנגד יישומן הפרטני של הקביעות הללו בידי בית משפט קמא. על כן, אין להיעתר לבקשה.